פירוש חדש על מגילת רות
פירוש חדש על מגילתמאת חיים עובדיה
מבוא: הפירוש שלפניכם מתמקד במסר האישי והחברתי של מגילת רות, ובמיוחד בדמותה של רות ובמערכת היחסים שלה עם נעמי. נקודת המוצא שלי היא ההנחה שנעמי היא אשה מיוחדת בעלת תעצומות נפש, ושרות כלתה ראתה בה תכונות אלה והעריצה אותה. כאשר עולמה של נעמי התמוטט בעקבות מות בעלה וילדיה, רות גמרה אומר לחלץ אותה מהדכאון שבו שקעה. מכיון שידעה שנעמי תסרב לקבל עזרה מהזולת באופן שיגרום לה להרגיש תלויה ונזקקת, רות פעלה מאחורי הקלעים, עד כדי מחיקת אישיותה, כדי לתת לנעמי הרגשה שהיא משקמת את עולמה בכוחות עצמה ובהנחיית האלקים. הסיפור כתוב ביד אמן, וכפי שנראה להלן, הפעלים הקשורים לתנועה, כמו בוא, הלך, שוב, קום, ישב, הם פעלים מנחים. בנוסף ישנם פעלים וביטויים החוזרים על עצמם במבנה של מראה, ובמעבר משלילי לחיובי, כמו גם כאלה המנבאים פעולות ומהלכים מאוחרים יותר. מכיון שזהו מוקד הפירוש, לא אתעכב על שאלת הדיוק ההלכתי במגילת רות, כמו דיני גיור, מתנות עניים, וייבום, אבל אפנה את תשומת לב הקוראים לבעיות אלה, כל אחת במקומה.
פרק א
א. בימי שפוט השופטים – השוו לביטוי “בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה” המופיע שלוש פעמים בספר שופטים יז:ו, יח:א, כא:כה, ובשינוי קל בפרק יט:א. האזכורים האלה עוסקים בעבירות של עבודה זרה, גזל, רצח, זנות, אונס, מלחמת אחים וחטיפה, ואם כן יש כאן רמיזה לכך שמעשהו של אלימלך הוא שלילי ומתבצע בהקשר של התנהגות כללית של פריקת עול על ידי העם. מבית לחם… לגור בשדי מואב – בית הוא מקום קבוע ואילו השדה הוא מקום מחסה ארעי. הוא עוזב את הבית המבטיח לחם והולך אל שדה, ומטרת ההליכה היא השתכנות זמנית, לגור. מעניין לציין שהסיבה לציווי ההתרחקות ממואב הוא “אשר לא קדמו אתכם בלחם”, ואם כן מעשהו של אלימלך סותר את ההגיון, שכן הוא הולך ממקום הנקרא בית לחם אל מקום שלא קידם בלחם.
ב. שמות בני המשפחה סמליים: אלימלך – כח ומלכות; נעמי – נעימות; מחלון – מחלה; כליון – כשמו כן הוא. ויבאו… ויהיו – הם באו כדי לגור אך בסופו של דבר היו שם, כלומר כל מהותם הייתה שייכת למואב.
ד. ערפה – זו הפונה עורף; רות – נראה לי שיש קשר לשורש רוה, ואכתוב על כך לקמן (א:כ; ד:טו). בשלב זה עדיין לא ידוע מי מהנשים הייתה נשואה למי מהבנים.
ה. ותישאר האשה – האשה נשארת, כאיבר מדולדל, אחרי שבני משפחתה נעקרו מחייה בזה אחר זה. כפי שנראה להלן, היא מתייחסת לאירועים אלה כאל מכה מכוונת מאת האלקים, מכה שלדעתה הייתה מוגזמת ולא מוצדקת.
ו. ותקם… ותשב – הקימה היא מעשה הדורש אומץ. היא צריכה להתנער מהפסיביות שבה היא נמצאת, לקום וללכת חזרה לבית לחם יהודה. ותקם היא וכלותיה – היא זו הקמה, וכלותיה נלוות אליה, ואכן מאוחר יותר היא תבקש לנער אותן מעליה. כי פקד ה’ את עמו – לכאורה היא איננה חלק מהעם, בגלל שהיא בשדה מואב.
ז. ותצא – היא מחלצת את עצמה. אשר היתה – כאמור לעיל, היא באה לגור אבל הפכה לחלק מהמקום. ושתי כלותיה עמה – הפועל ותצא עדיין מתייחס רק אליה. ותלכנה בדרך לשוב – צירוף הפעלים ללכת ולשוב הוא מפתח להבנת העלילה. העוקץ המרומז הוא שכלותיה אינן יכולות לשוב אל יהודה מכיוון שמעולם לא היו שם, ואכן נעמי תעשה שימוש בנקודה זו. בפסוקים הבאים אנו קוראים על עימות בינה ובין כלותיה המתרחש בדרך ממואב לבית לחם, כלומר על אם הדרך, מקום שבו גם היא וגם כלותיה מרגישות עקורות וללא שייכות.
ח. לֵכְנָה שֹׁבְנָה אשה לבית אמה – נעמי אומרת לכלותיה שהן לא יכולות לשוב לבית לחם כי אין זה מקומן. מקומה של כל אחת הוא בבית אמה. חסד – רגילים לפרש חסד במשמעות של צדקה או עזרה לזולת, אולם המשמעות המקורית של חסד במקרא היא נאמנות. דוד אומר “שמרה נפשי כי חסיד אני” (תהלים פו:ב) כלומר נפשי ממתינה ומקווה משום שאני נאמן. מכאן גם נובע שמה של החסידה: “גם חסידה בשמים ידעה מועדיה” (ירמיה ח:ז). החסידה שבה בנאמנות לקנן באותו מקום כל שנה. נעמי מציינת לשבח את העובדה שכלותיה שמרו אמונים לבעליהם ולה.
ט. מיד לאחר מכן היא עוברת לברכה שטמונה בה ביקורת, ואולי התמרמרות על כך שבניה נשאו נשים מואביות. יתן ה’ לכם וּמְצֶאןָ מנוחה – אתי אין לכן מנוחה. את המנוחה תמצאו עם הבעלים. אשה בית אישה – היא רומזת להן שזמן הנאמנות לבעליהן המתים תם והן תעבורנה לשלב הבא בחיים, מציאת בעל חדש. לעומת זאת בפרק ג פסוק א, כשנעמי מוכנה להכיר בכך שרות היא ממשיכת דרכה, היא אומרת “הלא אבקש לך מנוח אשר ייטב לך.”
י. כי אתך נשוב לעמך – על טענת נעמי שהן אינן שייכות למקום אליו היא שבה, הכלות עונות שהן שבות אל העם, ובעצם טוענות שהן שייכות לעמה של נעמי מאז שנישאו לבניה.
יא. נעמי דוחה אותן באמרה שאין לה עוד בנים עבורן. אם בוחנים אמירה זו מנקודת המבט של חוק הייבום היא אינה תקפה, מכיוון שאח שנולד אחרי מיתת אחיו אינו מייבם את האלמנה. יותר נראה לומר שנעמי מחזקת פה את תחושת האומללות שלה וגם מותחת ביקורת על כלותיה ברמיזה שהן מבקשות רק את טובת עצמן ומקוות לבעל. באמירה שֹׁבְנָה בנותי אנו מוצאים את הפועל שוב, והיא מוסיפה לשאול למה תלכנה עמי, כלומר היא דוחה את טענת השיבה שלהן, ואלו ההליכה עמה מיותרת מכיון שהן אינן קשורות אליה עוד ואין בה תועלת עבורן.
יב. שֹׁבְנָה בנותי לֵכְןָ – חזרה על הפעלים שוב והלך. נעמי מחדדת את תחושת היאוש שלה. גם אם היתה לה תקוה קלושה להתחתן, ועוד באותו לילה, וללדת בנים, היש סיכוי שכלותיה ימתינו להם עד שיגדלו.
יג. תעגנה – למרות שכיום אנו מבינים את המלה עגונה בהקשר של עוגן הספינה, עוגן היא מלה שאולה מיוונית. השורש עגנ הוא יחידאי במקרא, ויש לפרשו על פי הכלל של השורש הדו-עיצורי האומר ששתי האותיות הראשונות של השורש, בצירוף אות שלישית, יוצרות קבוצת מלים הקשורה ביניהן. שני העיצורים הראשונים של השורש, עג, מופיעים בדרך כלל בהקשר של מעגל או חישוק, ולכן אפשר להסביר את הפועל עגן כאן במשמעות של הסתגרות בתוך מעגל, מעין בית כלא, יחד עם הבעלים העתידים להתבגר. כי מר לי מאוד מכם – ניתן להבין אמירה זו בשלוש דרכים, ואולי כולן נכונות. א: אני סובלת הרבה יותר מכן, משום שה’ שם אותי לו למטרה. זוהי טענה מצויה בין אנשים שחוו תחושת שכול או אבדן משותפת, כמו למשל אבדן בני משפחה או שרידה אחרי אסון גדול, כשכל אחד טוען שהוא סבל יותר מהאחר. ב: צר לי מאוד עליכן, אני חשה את הכאב שלכן. ג: צר לי מאד בגללכן. אתן סיבת הצער שלי. אולי כאן יש האשמה שרות וערפה היו הסיבה למותם של מחלון וכליון. נקודת מבט זו גם יכולה להסביר מדוע נעמי כל כך מתנגדת לכך שכלותיה תלכנה עמה. היא מרגישה שהן בבחינת מזכרת עוון לייסורים שעברו עליה ואולי גם לחטאיהם של בניה שמתו. כי יצאה בי יד ה’ – נעמי תחזור על טענה זו בפסוקים כ-כא. היא מרגישה שה’ מצביע עליה בין המון אנשים ומחליט לשלח בה את חציו. היא טוענת שהיא אינה ראויה לעונש, ודבריה מזכירים את דברי מגלת איכה (ג:יב-יג): “דרך קשתו ויציבני כמטרה לחץ, הביא בכליותי בני אשפתו”.
יד. דבקה בה – שכרה של רות על כך שדבקה בנעמי מופיע בפרק ב:ח, כשבועז אומר לה “וכה תדבקין עם נערותי” (וכן ב:כא; ב:כג).
טו. יבמתך – השורש יבם מופיע במקרא שלוש פעמים, במעשה אונן ותמר, בהלכות יבום בספר דברים פרק כג, וכאן. המיוחד לסיפורנו הוא שבדרך כלל שם התואר יבמה מתיחס אל האחים שנותרו בחיים, והאלמנה היא יבמתם, ואילו כאן רות וערפה נקראות יבמות זו לזו. נעמי התייחסה לעיל בפסוקים יא-יג לנסיון של רות וערפה להמשיך את שושלת אבימלך, אך לא השתמשה בשורש יבם וטענה שאין סיכוי להצלחה. לכן כאן היא אומרת לרות שיבמתה שבה, כלומר שבה בה מהרעיון ליבם. אל עמה ואל אלהיה – זהו השלב השלישי בתיאור של נעמי את שיבתה של ערפה. בפסוק ח היא דברה על שיבה לבית האם, בפסוק ט היא דברה על בית האיש, הבעל, וכאן היא אומרת שערפה שבה אל עמה ואל אלהיה, כלומר טענתה של ערפה “אתך נשוב לעמך” הוכחה ככוזבת. נעמי מוסיפה ואומרת לרות שובי אחרי יבמתך. יש כאן שמץ של זלזול או מרירות, כאילו אמרה נעמי, הנה הוכחתן למי אתן נאמנות.
טז. אל תפגעי בי – אל תנסי לשכנע אותי, אבל גם, בדומה למשמעות בת ימינו, אל תתקיפי אותי. רות אומרת שהנסיון של נעמי לשכנע אותה לחזור למואב פוגע בה. שכרה של רות על התעקשות זו מופיע בפסוק ב:כב – ולא יפגעו בך בשדה אחר. לעזבך – זהו פועל מרכזי במגילה: כאן רות מודיעה לנעמי שהיא לא תעזוב אותה, בפסוק ב:יא בועז משבח את רות על כך שעזבה את אביה ואת אמה והלכה אחרי נעמי, בפסוק ב:טז בועז מצוה את נעריו להניח לרות ללקט כאות נפשה – ועזבתם ולקטה, ובפסוק ב:כ כשנעמי עוברת מהפך מיאוש לתקוה, היא אומרת שה’ לא עזב חסדו. לשוב מאחריך – הפועל שוב מופיע כאן כדי לתאר את התנועה שרות מסרבת לעשות, היא לא תשוב מאחרי נעמי, לא תשוב אחרי יבמתה, אלא תשוב עם נעמי לבית לחם, ובעצם אל עמה של נעמי. אל אשר תלכי אלך – זהו חציו השני של זוג הפעלים שוב והלך. אחרי הליכתו של אלימלך למואב, הליכתה של נעמי בדרך, ונסיונותיה של נעמי לשכנע את רות ללכת מעליה, רות מכריזה שהיא תלך לאשר נעמי תלך. עמך עמי ואלהיך אלהי – כאן רות מצהירה על נאמנות ושייכות לנעמי, כמשקל נגד לטענה “שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה”. הפרשנות המדרשית היא שנעמי ניסתה להניא את רות מלהתגייר, אבל בפשט אין רמז לכך. זוהי הצהרה ספונטנית ונרגשת היוצאת מן הלב, וברור שרות צפתה מראש את כל טענות הנגד של נעמי. היא למעשה אומרת לנעמי שאין לה טעם להתווכח אתה כי היא תיצמד אליה, כמו דבק, עד יום מותה. על פני השטח, נראה שנעמי לא מרוצה, אבל כנראה שדברי רות נוגעים בעומק ליבה. זהו מודל לחיקוי כאשר רוצים לעזור לאדם שנמצא בדיכאון או ביגון עמוק עקב אבדן. השלב הראשון הוא להעניק לו את ההרגשה שהוא לא לבד.
יז. כה יעשה יי לי וכה יוסיף – שבועה זו בשם ה’ נאמרת לאחר ההצהרה אלהיך אלהי. מאחר שרות קיבלה עליה את אלהי ישראל, היא יכולה להישבע בשם המיוחד ולהוכיח לנעמי את נאמנותה. כי המות יפריד ביני ובינך – זוהי התחייבות לידידות ונאמנות עד הרגע האחרון, וגם הצהרה שנאמנות זו אינה תלויה ביכולתה של נעמי ללדת בנים או בתקוה של רות להינשא לאחד מהם.
יח. מתאמצת – פירוש השורש אמצ הוא בדרך כלל חזק, או בצירוף אמץ-לב, עקשן או נועז. נעמי מבינה שרות נחושה בדעתה והיא מפסיקה לדבר אתה. לא נאמר ותחדל לדבר על לבה, כלומר היא הפסיקה לנסות לשכנע אותה, אלא ותחדל לדבר אליה, כלומר היא מנתקת מגע, כמי שמראה חוסר רצון, וממשיכה ללכת עם רות בשתיקה. דבר זה בוודאי כאב מאוד לרות, אך היא הבליגה על כך ודבקה במטרתה – להשיב את נפש נעמי.
יט. השורש הלך, שהופיע גם בפסוק הקודם, נמצא גם כאן. הן הולכות ובאות לבית לחם – לא שבות אלא באות, כאילו באו לכאן לראשונה בחייהן, דבר הנכון לגבי רות אך לכאורה לא לגבי נעמי. קבלת הפנים שלהן מסבירה תמיהה זאת – ותהום כל העיר עליהן ותאמרנה הזאת נעמי. החדשות על הגעתן לעיר עושות להן כנפיים, אך כשנשות העיר מסתכלות על נעמי הן אינן מכירות אותה – נעמי זו, השונה והמיוסרת, אכן הגיעה לבית לחם לראשונה בחייה. ומה עם רות? ממנה מתעלמים לגמרי, כאילו לא הייתה קיימת – מהלומה נוספת לאלמנה הצעירה.
כ. אל תקראנה לי נעמי – נעמי השונה, החדשה, מבקשת גם שם חדש – מרה, שם שישדר את המרירות שלה. מרירות זו מופנה כלפי ה’ שהמר לה מאוד, כלומר מעל ומעבר למה שהיתה ראויה להיענש. השם מרה מזכיר את האגם המר שבו נתקלו בני ישראל לאחר קריעת ים סוף, ולכן כתבתי לעיל ששמה של רות נגזר מהמלה רוויה. היא זו שלימדה את נעמי שלא להיות מרה ולשתות ממימי החיים המתוקים, וראו עוד את הסיכום בסוף הפירוש.
כא. אני מלאה הלכתי וריקם השיבני ה’ – יש כאן הקבלה מוצלבת, א-ב-ג בחציו הראשון של הפסוק, ב-ג-א בחציו השני. בחצי הראשון מבצעת הפעולה היא נעמי, אני, ואילו בחצי השני זהו ה’. בחצי הראשון נעמי מלאה ובשני ריקה. בחצי הראשון הליכה ובחצי השני השבה, ושוב אנו רואים את צמד הפעלים שוב והלך. וה’ ענה בי – העיד כנגדי, כביכול נעמי מקבלת את הדין, אולם מיד היא אומרת ושדי הרע לי, כלומר גרם לי רע יותר מהמגיע לי. זהו המצב אותו שואפת רות לתקן, ואמנם היא מצליחה מאוחר יותר להביא את נעמי להצהיר שה’ מעולם לא עזב אותה (ב:כ).
כב. וַתָּשָׁב נעמי – הפועל שוב מופיע פעמיים בפסוק ומתיחס רק לנעמי, וצריך לקרוא כאילו היה כתוב “ותשב נעמי השבה משדי מואב, ורות המואביה כלתה עמה”. ההוכחה לכך היא סיום הפסוק – והמה באו בית לחם, כלומר כאשר משתמשים בפועל שוב, נאמר שנעמי שבה לבדה לבית לחם, אבל לגבי הפועל בוא, להגיע לראשונה, אפשר לומר ששתיהן באו.
הקדמה לפרק ב
בפרק זה נמצא המפתח להבנת תכניתה של רות, אותה גיבשה כנראה עוד לפני יציאתה ממואב. רות יודעת שנעמי היא אשה אצילת נפש ששקעה בתהומות היאוש בשל הטרגדיות שעברה. נעמי מחפשת במי לתלות את האשמה, בבעלה שהוציא את המשפחה למואב, בבניה שנשאו נשים מואביות, בכלותיה, בה עצמה שהרשתה לכל אלה לקרות, ואולי אפילו באלקים שהעניש אותה בצורה מוגזמת. רות הבינה שכל עוד נעמי לכודה במעגל היאוש, יגון, והאשמה, היא לא תוכל לשקם את חייה ולחזור להיות אותה נעמי שהכירה. רות גם יודעת שנעמי היא אשה גאה שתסרב לבקש עזרה מהזולת, ובוודאי לא מכלתה, שאותה היא מאשימה בצרותיה ושאינה רוצה שתשוב עמה לבית לחם. לכן רות פועלת מאחורי הקלעים בתחכום רב, כדי להביא את נעמי למצב שבו היא תיזום מהלך של קימה וגאולה, מבלי לדעת שבעצם הדבר לא היה יוצא לפועל ללא מעשיה של רות.
פרק ב
א. הפרק פותח בידיעה על קרובה של נעמי, בועז. השם סמלי – יש בו עוז. האיש הוא גבור חיל, בפרק ג:יא הוא קורא לרות אשת חיל, ובברכה לשניהם אחרי נשואיהם בפסוק ד:יא נאמר ועשה חיל בבית לחם. האיש נקרא מודע, מלה שמסמלת לא רק קרבת משפחה אלא קשר יותר אישי ואינטימי, ואולי יש כאן רמז למעין ייבום שעתיד לקרות. השורש ידע, שפירושו גם להכיר, הוא מרכזי בסיפורנו: בפסוק ב:י רות שואלת “מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני?”, ושוב בפסוק ב:יט “יהי מכירך ברוך”, ב:יא “אשר לא ידעת”, ג:ב “הלא בועז מודעתנו”, ג:יא “כי יודע כל שער עמי”, ג:יד “אל יודע כי באה האשה”, ג:יח “עד אשר תדעין”, ד:ד “הגידה לי ואדעה”. הידיעה על בועז נועדה לרמוז לקורא על תכניתה של רות. היא יודעת על בועז ומתכוונת להגיע לשדה שלו וליצור קשר אתו, על מנת שיישא אותה לאשה ויקים זרע לבעלה המת, אלא שהיא עושה זאת בתחכום רב.
ב. הפועל הלך מופיע פעמיים, כאשר רות מבקשת מנעמי רשות ללכת לשדה וללקוט בשבלים, ובתשובתה של נעמי – לכי בתי. על בקשתה הארוכה של רות משיבה נעמי בשתי מלים, מכיוון שהדבר אינו מעלה ואינו מוריד עבורה. מבחינתה היא שבה לבית לחם כדי להיטמן בביתה ולהיקבר. אמנם בפסוק ג:ג נאמר שנעמי מכרה את חלקת השדה שלה, ואם כן לכאורה היא כן חוזרת לחיי מעשה ופעילות, אבל כפי שאסביר שם הכוונה היא שהשדה עומד למכירה, וכנראה שעד אותו רגע לא היו קונים לשדה נעמי. רות אומרת שהיא תלקט אחרי מי שתמצא חן בעיניו, אבל היא כבר יודעת שזה יהיה בועז, וכך אנו רואים בפסוק י, אחרי שהשלב הראשון הצליח והוא שם לב אליה, היא שואלת “מדוע מצאתי חן בעיניך”, ואחרי שהוא עונה לה על כך, היא משיבה בפסוק יג “אמצא חן בעיניך”.
ג. רות יוצאת לדרכה מתוך כוונה להגיע לשדה בועז, אבל אם היא תשאל היכן שדה זה היא עלולה למשוך תשומת לב מיותרת ולעורר חשד שהיא מבקשת ליצור קשר אתו. לכן כתוב ותלך ותבוא – מילות המפתח מפרק א מראות על פעולה מכוונת של רות, היא הולכת ובאה, נכנסת לשדה אחד, מתחילה ללקט, מגלה מי הוא בעל השדה, ועוברת לשדה הבא, עד שהיא מגיעה לשדה של בועז. לכן נאמר כאן ויקר מִקְרֶהָ – המקרה שלה קרה, ולא נאמר “וַתִּקָרֶה” שפירושו היה שהיא נקרתה או נקלעה אל השדה. המקרה היה המקרה שלה, בבעלותה, מכיוון שהיא יזמה אותו, אבל הוא נראה לאחרים כמקרה. זאת ועוד, למרות שנראה שזה היה השדה הראשון שאליו הגיעה והיום הראשון בו הייתה בשדות, יכול להיות שנזקקה למספר ימים כדי להגיע לשדהו של בועז, והראיה שבפסוק ב:יט נעמי שואלת “איה לקטת היום?” ורות עונה “שם האיש אשר עשיתי עמו היום”, כלומר היו גם ימים אחרים.
ה. כאשר בועז מגיע הוא שואל את הנער הממונה על הקוצרים, אחרי שאילת שלום, למי הנערה הזאת? השאלה מתמיהה: מה לבעל השדה ולנערות העניות המלקטות? נראה שרות דאגה להתבלט כדי למשוך את תשומת לבו של בועז. אולי לא שינתה את בגדיה המואביים ואולי נראתה שונה מנערות בית לחם, אבל יותר מכל, היא משכה את תשומת לבו בפסיביות שלה, כפי שנראה גם בפסוקים הבאים. הנערות המלקטות היו כנראה בעלות מוניטין מפוקפק, יכול להיות שנלחמו על השבולים, ואולי היו מתרועעות עם הנערים הקוצרים, כפי שמרומז בפסוקים ב:ט, ב:כב, ג:י.
ו. הנער משיב: נערה מואביה היא, השבה עם נעמי. כאן יש לראשונה הכרה בשיבתה של רות אל בית לחם, למרות שמעולם לא הייתה שם, היא בכל זאת שייכת לנעמי ושבה עמה לבית לחם.
ז. הנער אומר שהיא בקשה רשות ללקט, והדבר מוזר, שהרי התורה מצווה על בעל השדה להניח לעניים ללקוט, ואם כן, מדוע רות מבקשת רשות? התשובה היא שרות רצתה למשוך תשומת לב. היא ניגשת אל הנער ומבקשת רשות ללקוט, אבל אחר כך בכוונה היא בקושי מלקטת, וכך הנער שם לב אליה וזוכר אותה. על כך הנער מעיר: ותבוא ותעמוד – השורש הראשון מתאר תנועה ומוכר לנו מפרק א, ואילו השורש השני מתאר דמימות וחוסר תנועה. הנער מוסיף ואומר – זה שבתה הבית מעט. המפרשים התלבטו בהבנת מלים אלה, ונראה לי לומר שכוונת הנער היא שרות ליקטה מעט מאוד, ואין לה מספיק אוכל להשיב עמה אל ביתה. אמנם המחבר השתמש בצירוף המוזר “שבתה הבית” כדי לנצל שתי מלות מפתח במגילה. האחת היא השורש שוב, בו נתקלנו בעיקר בפרק א, ובו ייעשה שימוש בסוף המגילה כאשר הבן שנולד לרות נקרא “משיב נפש” לנעמי. השנייה היא המלה בית, המופיעה במגילה מספר פעמים [מלבד בצירוף בית לחם] באופן הדרגתי – שני המופעים הראשונים שליליים ונמצאים בדברי נעמי המתארת את השייכות האמתית, לדעתה, של כלותיה, בפסוק א:ח “אשה לבית אמה”, ובפסוק א:ט – “אשה בית אישה”. לאחר מכן מגיע המופע בפסוקנו ובו הבית הוא סתמי ואינו שייך לאיש. לבסוף, שלושה מופעים בפסוקים ד:יא-יב: “ביתך” [בית בועז], בית ישראל, בית פרץ, כלומר רות מתקדמת מבניית בית בועז, אותו הכירה בשדה, לבניית בית ישראל, על ידי כך שהיא ממשיכה את בית פרץ לכיוון שושלת בית דוד. מימד נוסף של השילוב שבת-בית הוא היציבות והשלוה, כמו בתהלים כז:ד “שבתי בבית ה'” ותהלים סח:ז “אלקים מושיב יחידים ביתה”, מבחינת מימד זה, רות לא באה עדין אל המנוחה ואל הנחלה, ושבתה, כלומר התבססותה בבית, היא מועטת.
ח. בועז פונה לרות בשם חיבה, בתי, ומבקש ממנה אל תלכי ללקוט בשדה אחר, ושוב המחבר עושה שימוש בפועל המפתח הלך. בועז אומר וכה תדבקין עם נערותי – השוו לעיל פסוק א:יד והפירוש שם.
ט. לבלתי נגעך – מכך שבועז היה צריך לצוות על נעריו לא לנגוע ברות משתמע שהיו מקרים כאלה. ושתית מאשר ישאבון – לנו נראה הדבר פשוט, אולם בעבר מחווה כזאת הייתה נדיבות עצומה משום ששאיבת המים היתה מטלה מפרכת, כמו שאנו רואים מהסיפור של עבד אברהם ורבקה (בראשית כד) וממעשה בנות יתרו ומשה (שמות ב). בכך שהוא מכריח את נעריו לחלוק עם רות את המים ששאבו, בועז מעלה את רות מדרגה של נערה ענייה המלקטת בשדה לדרגה של מישהי שהיא יותר מנערותיו, מישהי הזכאית לשתות מהמים ששאבו הנערים.
י. רות נופלת על פניה ושואלת את בועז במה זכתה. היא יודעת את התשובה, אבל היא רוצה שהוא יבטא אותה בשפתיו, כדי לתת לה משנה כוח. השאלה שלה מנוסחת היטב: מדוע מצאתי חן בעיניך – יש כאן הקבלה לפסוק ב של פרק זה. אין היא שואלת, כמו שיעקב שאל את עשו “למה זה אמצא חן בעיני אדוני” (בראשית לג:טו) משום שבשאלה כזו יש כביכול טענה של אי-זכאות ליחס מיוחד או אי-צורך בו. רות שואלת “מדוע מצאתי חן” כלומר, הסבר לי את המניעים שלך, אמור לי בדיוק מה מיוחד בי. זהו שלב נוסף בדרך לכיבוש בועז. היא גם מוסיפה ואומרת – להכירני ואני נכריה, המלה נכריה מצלצלת כמו המלה להכיר אך הפוכה ממנה. רות מדגישה את עובדת זרותה שמעוררת פליאה גדולה יותר על יחסו של בועז. יש כאן גם הדהוד של קבילתן של רחל ולאה על אביהן (בראשית לא:טו) “הלא נכריות נחשבנו לו כי מכרנו וגם אכול אכל את כספנו”, כלומר כנכריה אין לה מעמד, וגם אם היה לה רכוש היו מוכרים אותו ומנשלים אותה ממנו, והנה בועז מעלה אותה ממעמד של נכריה למעמד של מישהי מוגנת.
יא. רות מצליחה להשיג את מטרתה. בועז עונה בחגיגיות – הוגד הוגד לי, בהכפלת פועל שמזכירה את הפניות של אלקים אל העם, וממשיך בתיאור שמזכיר את הציווי לאברהם לעזוב את מולדתו. בועז יודע על רות ומתאר את מעשיה כהקרבה עילאית למען נעמי תוך נטישת כל היקר לה, משפחתה ומורשתה. תגובתו של בועז מלמדת שלמרות שחשבנו שביאתן של נעמי ורות לעיר עוררה רק את הסקרנות הראשונית ואת הרכילות על התדרדרותה של נעמי, מתברר שדמותה של רות ההולכת בנאמנות בעקבות חמותה עשתה רושם רב על תושבי בית לחם.
יב. בועז מברך את רות בצורה נרגשת, ומעניין לציין שהוא משתמש במלה משכורת, הנמצאת בתנ”ך רק בחילופי הדברים בין לבן ליעקב (בראשית כט:טו), כאילו ענה לרות שאמרה שהיא נכריה, שהוא לא יהיה כמו לבן שרימה את יעקב ואת בנותיו שלו. אשר באת לחסות תחת כנפיו – לא הוזכר בפירוש שרות התגיירה, ונראה לומר שבזמן התנ”ך אלו המעוניינים בכך פשוט קיבלו עליהם עול מצוות והצטרפו לעם, והמהלך לא התבצע דווקא בפני בית דין. הגרים היו טובלים בשלב מסויים כדי להיכנס למקדש, וגרים זכרים היו גם נימולים כדי לאכול את זבח הפסח. הד לאפשרות כזו של גיור נמצא בדיון בדברי חז”ל על גר שנתגייר בינו לבין עצמו (תוספתא שבת ח:ה). תחת כנפיו – כאן בועז משבח את רות על שבאה לחסות תחת כנפי ה’, ולהלן (ג:ט) היא תבקש ממנו “ופרשת כנפך על אמתך”. למלה כנף יש משמעות סמלית של נאמנות והמשכת שושלת (במד’ טו:לח; שמו”א טו:כז; שם כד:ד; זכ’ ח:כג) וכן משמעות של יחסים אינטימיים (דב’ כג:א, יח’ טז:ח) ושתיהן מתאימות כאן.
יג. בתשובתה לבועז רות מרחיבה ומעמיקה את דבריו. הוא שיבח אותה על מעשיה וברך אותה, והיא עונה אמצא חן בעיניך אדוני, כקובעת עובדה. כמו כן, היא אומרת שהוא ניחם אותה ודיבר על ליבה, כלומר שהיא הרגישה אבלה ומדוכאת והוא הרים את רוחה. בכך היא הופכת אותו לגואל ומושיע, ויוצרת קשר יותר חזק ואינטימי אתו, למרות שהיא מסיימת בענווה שאינה ראויה להיחשב כאחת השפחות.
יד. הפסיביות של רות וההצטנעות שלה מעודדות את בועז להיות יותר אקטיבי ביחסו אליה. הוא קורא לה לאכול עם הקוצרים, העלאה נוספת בדרגה, והיא אמנם באה ויושבת לצידם אך אינה אוכלת, כאילו שוב מפגינה את תחושתה שאינה ראויה. בועז מדרבן אותה לאכול ומגיש לה בעצמו, מעשה של קירוב דעת ואינטימיות. רות מותירה קצת מהאוכל, ועדיין איננו יודעים מדוע.
טו. ותקם ללקט – הפועל קום מזכיר לנו את פעולתה של נעמי לאחר מות בעלה ובניה – ותקם ותצא.
טז. רות קמה ללקט אבל בועז, היודע שלא תלקט הרבה, מצווה על נעריו לעזור לה באופן עקיף, על ידי השארת עומרים מאחור, וגם באופן ישיר – שול תשולו לה מן הצבתים, כלומר תנו לה מן העומרים האסופים כבר. ההגנה שלו עליה מתרחבת מציווי שלא לגעת בה באופן פיזי, לציוויים – ולא תכלימוה, ולא תגערו בה, כלומר המנעות מאלימות מילולית ורגשית.
יז. רות ממשיכה ללקט וחובטת את החטים בשדה, מעשה לא מקובל, שכן בדרך כלל רק בעל השדה חובט את חטיו שם (ראה שופטים ו:יא). רות מרשה לעצמה לעשות זאת, כאילו לא ידעה שהדבר לא נהוג ושייתכן שהיא בוחנת את גבולות ההגנה שבועז מספק לה. הגנה זו אכן מבטיחה שלא יגערו בה ובמעשה החביטה בשדה היא מכריזה כביכול בעלות על השדה, כפי שאמנם יקרה לבסוף כשתינשא לבועז. כך היא גם יכולה להביא אל חמותה דגן מוכן לאכילה. היא ליקטה כאיפה שעורים, שווה ערך למשקל של בין חמשה עשר לשלושים ק”ג, כמות מכובדת ביותר.
יח. ותשא – הפועל מופיע לעיל בפסוק א:ד “וישאו להם נשים” ובפסוק א:ט “ותשאן קולן ותבכין”, וכאן יש מעבר מנשא בהקשר טרגי לנשא בהקשר חיובי. ותבוא העיר – לעומת ביאתה לעיר בידים ריקות בסוף פרק א’, היא באה עתה בידים מלאות. ותרא חמותה את אשר לקטה – נעמי מבחינה מיד בכמות העצומה של שעורים שרות ליקטה, אך לפני שהיא מספיקה להגיב רות מוסיפה פלא על פלא ומפתיעה אותה – ותוצא ותתן לה את אשר הותירה. עכשיו אנו יודעים מדוע רות הותירה מהאוכל – היא ביקשה להעצים את תחושת החסד והכרת הטוב אצל נעמי. העניים המלקטים בשדות היו מגיעים לעת ערב לביתם עם שבולים אותם היו צריכים לחבוט, לטחון, ולנפות לפני שיכלו לאפות את פת לחמם, ואילו רות מביאה כמות גדולה של שעורים חבוטות כבר, ואפילו מנה מוכנה לנעמי לאכול מייד.
יט. אכן נעמי מתמלאת ברגשי הכרת הטוב ואומרת לרות יהי מכירך ברוך, עוד בטרם היא יודעת במי מדובר, שכן עצם הנדיבות הגדולה מראה שהוא הכיר פנים לרות ונתן לה יחס מיוחד. זו הפעם הראשונה שנעמי מדברת ברוח חיובית, והיא משתמשת בפועל להכיר (ראה לעיל ב:א, ב:י). רות עונה בתמימות מעושה שם האיש… בועז, כאילו לא ידעה שבועז קרוב לנעמי.
כ. נעמי מתרגשת ומתבטאת בצורה שמראה את המהפך שחל בה. היא עכשיו נחלצת מדכאונה ורואה תקוה. אם בפסוק הקודם הביעה שמחה על כמות האוכל שקיבלה, הרי שכאן היא רואה תחילת מהלך של גאולה. היא אומרת שה’ לא עזב חסדו את החיים, כלומר היא ורות, ואת המתים, מחלון וכליון. זהו ניגוד מובהק להרגשה שביטאה נעמי לעיל, לפיה רות וערפה הן ששמרו חסד לחיים ולמתים, ואילו ה’ נטש אותה. היא מוסיפה ואומרת מה שלדעתה הוא חידוש לרות – קרוב לנו האיש, ומסיימת – מגואלנו הוא, כהכנה לקראת סוף המגילה והדיון בגאולת השדות והזרע למשפחת אלימלך.
כא. עם הנערים – בועז אמר לרות “תדבקין עם נערותי” ואילו היא אומרת לנעמי שהוא אמר לה לדבוק “עם הנערים”. נעמי משיבה ואומרת “טוב בתי כי תצאי עם נערותיו”. במדרש רות רבה דרש רבי חנין בן לוי את דברי רות לגנאי ואמר “בודאי מואביה היא זו”, כלומר היא נשאה עיניה לנעריו של בועז למרות שבועז ונעמי הדגישו שיש לצאת עם הנערות. אולם דברי רבי חנין במדרש עומדים בסתירה להתנהגותה של רות במגילה וכן לדברי בועז בפסוק ג:י “לבלתי לכת אחרי הבחורים”. מן הצד השני, היו בין חוקרי המקרא כאלה שרצו לתקן את פסוקנו ולקרוא הנערות במקום הנערים. אולם לפי המהלך שאני מציע, דבריה של רות מדוקדקים בתכלית ומכוונים להשגת מטרתה – לגרום לנעמי לחשוב שהיא היוזמת. וכך מתפרשים הדברים: בועז אמר לרות לדבוק בנערותיו וציווה על הנערים לא לנגוע בה, אולי מתוך תקוה שהוא יהיה הגואל ושהיא תרצה בו, ולכן הוא מזכיר את חסדה שלא הלכה אחרי הבחורים. רות אומרת לנעמי שנאמר לה לדבוק עם הנערים, כביכול בתמימות, כאילו אינה חושבת על האפשרות להינשא לבועז. נעמי ממהרת להתערב ולהוכיח את רות בעדינות – טוב בתי כי תצאי עם נערותיו, כלומר עדיף לך לצאת עם הנערות ולא עם הנערים. כאן נעמי כבר מתחילה לתכנן את נישואי רות ובועז.
כג. רות דובקת בנערות בועז עד כלות קציר השעורים וקציר החטים. הפועל כלה מופיע לכל אורך המגילה והוא מתפתח לחיוב באופן הדרגתי: בראשית המגילה הוא מופיע בשמו של כליון בהקשר שלילי, בפסוקנו הקשר של רות עם בועז מתחיל להירקם, בפסוק ג:ג נעמי אומרת לרות להתקרב לבועז אחרי “כלותו לאכול”, ולבסוף בפסוק ג:יח “עד אשר אם כלה הדבר היום” הדבר הוא גאולת השדה ועמו רות ונעמי. לאחר מכן רות יושבת עם חמותה – היא מעמידה פנים כאילו אין לה שום תכניות ויושבת בשקט עם חמותה, ממתינה שזו תיטול יוזמה ותפעל.
פרק ג
א. אכן בפרק ג נעמי יוזמת פעולה. היא אומרת לרות שהיא מבקשת עבורה מנוח, ובזה היא עונה לטענתה שלה בראשית המגילה “ומצאן מנוחה אשה בית אישה”. אשר ייטב לך – זו הפעם השניה שנעמי משתמשת בשורש טוב (לפני כן בפסוק ב:כב), וכאן אנו רואים את השינוי שחל בה מאז קָבְלָה כלפי ה’ (א:כא) “ושדי הרע לי”.
ב. בועז מודעתנו – ראו לעיל ב:א. אשר היית את נערותיו – ראו לעיל ב:כא. זורה את גורן השעורים הלילה – ייתכן שבועז זרה את הגורן בלילה מסיבות מעשיות, אויר קריר יותר או רוח לילה שעוזרת לזרות את התבן, וייתכן שנהוג היה לעשות זאת בלילה מתוך אמונה שאם רואים את ערימות החיטה, אין הברכה שורה בגורן, כמו שהגמרא אומרת (בבא מציעא מב:א) על ההולך למוד את גורנו שצריך להתפלל שתהיה בו ברכה. יש כאן גם משמעות סמלית של פיזור הזרע שמתקשר לאקט המיני ולהולדת ילדים, כמו שחז”ל דרשו על הפסוק “בבוקר זרע את זרעך” (קהלת יא:ו ואדר”נ פרק ג).
ג. נעמי דורשת מרות להתייפות ולרדת אל הגורן, ובעצם לפתות את בועז להינשא לה, בצורה הנוגדת את התנהגותה הצנועה של רות כפי שהכרנוה עד עכשיו. וירדתי/וירדת – כתוב וירדתי וקוראים ירדת. יש האומרים שזוהי השפעה של הכתיב הארמי, אך נראה שזהו שידור מן התת-מודע של נעמי שאמרה לעיל “גם הייתי הלילה לאיש” וגם בפסוקנו מופיעה המלה “הלילה”. היא היתה רוצה שבועז יהיה בעלה אך מבינה שהדבר אינו אפשרי, וכך גם בפסוק הבא בו כתוב ושכבתי וקוראים ושכבת. אל תודעי – יש כאן שימוש בפועל ידע שהוזכר לעיל, ולמרות שנעמי משתמשת בו בהקשר של רות המציגה עצמה לבועז, אי אפשר להתעלם מההקשר המקראי של ידע במובן של האקט המיני. עד כלותו – נעמי מתכננת את המהלך לפרטי פרטים. היא אומרת לרות שלא להתקרב לבועז בזמן שהוא פעיל בזריית הגורן ובסעודה, אלא לאחר שסעד את לבו ושתה יין, ואז היא יכולה לשלוט במצב. יש כאן הדים למעשה לוט ובנותיו, מעשה שהביא להולדת מואב, אולם ההבדל הוא ששם הבנות השקו את אביהן יין ורימו אותו, ואילו כאן בועז שותה בעצמו. שם נאמר שהאב לא ידע בשכבה ובקומה, ואילו כאן לא נודע שהאשה באה הגורן, אך דבר לא קרה ביניהם.
ד. והוא יגיד לך – מזכיר את ב:יא לעיל “הוגד הוגד לי”. שכרה של רות על מעשיה המופלאים עליהם הוגד לבועז, הוא שבועז יגיד לה מה לעשות כדי להיגאל. נעמי גם מראה שהיא חושבת שרות היא פסיבית לגמרי ולכן צריכה שבועז יאמר לה מה לעשות.
ה. כל אשר תאמרי אלי אעשה – המלה אלי נקראת ואינה נכתבת, ואולי יש כאן רמז לכך שרות מוחקת את אישיותה. היא מתבטלת לגמרי בפני רצונה של נעמי ונותנת לה להוביל, וכך גם נראה מהפסוק הבא בו נאמר “ותעש ככל אשר צותה חמותה“.
ז. וייטב לבו – ראה הערה על השורש טוב בפסוק ג:א.
ח. ויהי בחצי הלילה – ביטוי דרמטי המופיע בתנ”ך רק פעם אחת נוספת (שמות יב:כט), בערב גאולת ישראל ממצרים, וכנראה יש כאן רמז לגאולה הפרטית של רות ומשפחת אלימלך העומדת להתרחש בקרוב.
ט. ופרשת כנפך על אמתך – ראו לעיל ב:יב. כאן רות חורגת מהוראותיה של נעמי ללא ידיעתה של זו. נעמי אמרה לה להישאר פסיבית ולעשות את אשר יאמר אליה בועז. לפי הוראות אלה היה עליה לענות, כאשר נשאלה “מי את“, אנכי רות ותו לא, אבל היא מוסיפה לבקש שבועז יפרוש עליה את כנפו, ולא רק כבעל אלא כגואל. רות לא מוכנה לסכן ברגע זה את המהלך שיזמה. היא חששה שבועז יאמר לה שהוא לוקח אותה כשפחה, או אפילו כאשה, אבל לא בהקשר של גאולת שדה ונחלת בעלה, ולכן מיהרה להזכיר זאת.
י. ברוכה את לה’ בתי – הדהוד של דברי נעמי (ב:כ) “ברוך הוא לה'”. היטבת – ראו לעיל ג:א. חסדך האחרון מן הראשון – חסדה הראשון הוא הנאמנות שהראתה לבעלה המת ולנעמי, וחסדה האחרון הוא הנאמנות שהראתה לבועז, וגם זו למען בעלה המת ולמען נעמי. חסדה הראשון הוא ללכת אחר נעמי, והאחרון לבלתי לכת אחר הבחורים.
יא. כל אשר תאמרי אעשה לך – הדגש הוא על לך. בועז מבין, אולי במבט לאחור, שרות היא שיזמה את מהלך ההיכרות ביניהם, הוא מתרשם מאוד מאישיותה, והוא מוכן לפעול לצלילי החליל שלה. זהו היפוך כניעתה של רות בפסוק ה לעיל, שכן כאן בועז מכניע רצונו אליה. כל שער עמי – כבר כאן הוא מביע נכונות לבצע את ההליך המשפטי המתקיים בשער העיר, שם יושבים הזקנים והשופטים.
יב. כי אמנם כי גואל אנכי – הלשון מגומגמת, והיה צריך להיות “אמנם גואל אנכי”, ויכול להיות שזה מעיד על כך שבועז המקווה לשאת את רות, חושש ממצב שבו הגואל האחר יזכה בה, ולכן הוא מהסס בדיבורו. קרוב ממני – לעיל נעמי אומרת (ב:כ) קרוב לנו האיש, ומן הסתם רות ידעה על קיומו של קרוב זה. מדוע אם כן לא הלכה לשדהו? נראה שרות הסיקה מאופן הדיבור של נעמי ואולי גם של אלימלך בהיותו בחיים, שבועז הוא בעל התכונות המתאימות להיות הגואל, ולכן התמקדה בו. ואכן בועז מוכיח את עצמו כבעל תושיה ומתמרן את הגואל הקרוב יותר לוותר על זכותו. אותו גואל קרוב מוצג כמי שחומד את הירושה אך אינו מוכן להקריב דבר בעדה, כפי שנראה לקמן, ולכן הוא אפילו אינו מוזכר בשמו.
יג. שכבי עד הבוקר – אולי בועז דואג לרות ואינו רוצה לשלחה בלילה לבדה.
יד. ותקם – זו הפעם השלישית שמילה זו מוזכרת במגילה: א:ו – ותקם היא וכלותיה, הצעד הראשון לקראת ההיחלצות מהמצב הנואש בו נעמי נמצאת; ב:טו – ותקם ללקט, היא נחלצת ממצב העוני והרעב ונושאת חן בעיני בועז; וכאן – קימתה בבוקר מסמנת את היום שבו תיגאל. הפועל קום יוזכר שוב בפסוק ד:ד ו-ד:י – להקים שם המת על נחלתו. רות הייתה נוכחת בכל שלוש הקימות הראשונות, והיא זו היוזמת והזוכה להקים את שם בעלה המת במופעים האחרונים במגילה. בטרם יכיר – השוו לעיל ב:י ו-ב:יט.
טו. שש שעורים – כמות גדולה מאד, כנראה שש סאים (45-90 ק”ג). ויבוא העיר – יש הרוצים לתקן ותבוא העיר, אך הכוונה שבועז יצא ראשון ובא אל העיר לפני רות, ושוב אנו רואים את הפועל בוא.
טז. ותבוא אל חמותה – רות, לעומת זאת, באה אל חמותה. נעמי אינה מזהה אותה, או משום שעדיין אין אור יום, או משום שעיניה כהו מזוקן, אבל גם אולי בגלל שרות עכשיו נראית שונה גם מבחינה חיצונית וגם מבחינת הלהט הפנימי שלראשונה היא חושפת אותו, אולי בלא מודע, בפני נעמי, אחרי שזמן רב התנהגה בצורה שקטה ופסיבית. דבריה של נעמי – מי את בתי, מזכירים את דברי יצחק לבניו כשהביאו לו מנחה, אלא ששם יעקב נטל את הברכה במרמה, וכאן ערפה הסתלקה מן העניין מזמן ורות טרחה להשיג את הברכה, אם כי ייתכן שהשתמשה במידת מה של ערמומיות מוצדקת, כפי שראינו. רות אינה עונה על השאלה, משום שנעמי מבינה שזו היא, ותחת זאת מספרת מה עשה לה האיש, כלומר מה הבטיח לה. רות אינה מספרת לנעמי על חלקה הפעיל בהשגת הבטחה זו, כדי לשמור על התדמית של האשה הכנועה המצייתת להוראות אחרים.
יז. היא מוסיפה, כביכול בתמימות, שהאיש נתן לה את השעורים כדי שלא תבוא ריקם אל חמותה. ייתכן שזוהי הבזקה לעבר (פלאש-בק) משום שלא מצאנו את בועז אומר זאת, וייתכן שרות אמרה זאת מיוזמתה כדי להזכיר לנעמי שהיא התלוננה “וריקם השיבני ה'”, והנה עתה העניין תוקן על ידי אמירתו של בועז אל תבואי ריקם.
יח. נעמי שוב דורשת מרות ציות – שבי בתי, ובוטחת בכך שהדבר יסתיים עוד באותו יום.
פרק ד
א. בועז עולה אל השער ויושב שם – ישיבתו בשער היא רשמית ומלאת בטחון, והיא שונה לגמרי מהישיבה של רות עם נעמי בסוף פרק ב ובסוף פרק ג. הגואל עובר – כבדרך אגב, והשוו לדברי בועז לעיל, לא תעבורי מזה (ב:ח). סורה שבה פה… ויסר וישב – בועז הוא אדם בעל השפעה וחשיבות, והגואל ממלא אחר דבריו ללא שאלות, כמו גם עשרת הזקנים שבפסוק הבא. פלוני אלמוני – פלוני מלשון פלא או פלה, דהיינו דבר לא ידוע, ואלמוני מלשון אלם, שתיקה, אדם שלא יודעים את שמו.
ג. לאחינו – לאו דווקא אח אלא קרוב. מכרה נעמי – לא מכרה עדיין אלא העמידה למכירה, שכן, כפי שנראה להלן, קניית השדה יכולה להתבצע רק על ידי הגואל, הקונה עם השדה גם את אשת המת.
ד. אגלה אזנך – משחק מלים המזכיר את השורש גאל, המופיע במגילה עשרים וארבע פעמים. נגד היושבים – שוב ישיבה במשמעות של שררה ושיפוט. ונגד זקני עמי – לכאורה צריך היה להיות זקני עמנו, או זקני העם, אך בועז מטרים את הידיעה שהגואל יסרב לגאול את השדה, ובכך יוציא עצמו כביכול מכלל העם. לכן הזקנים הם זקני עמי, זקני עמו של בועז ולא של הגואל. הדבר מזכיר את הויכוח בין נעמי לרות בראשית המגילה על שאלת השייכות לעם, ובשני המקרים המסר הוא שלא ייחוס הלידה הוא הקובע את השייכות לעם אלא התנהגותו של האדם. אנכי אגאל – על הקדמתו הארוכה של בועז, ובה שלושים ושש מלים, עונה הגואל תשובה קצרצרה, כמראה שהעניין פשוט והוא יכול להחליט ללא היסוס.
ה. בועז מפתיע את הגואל ומוסיף גורם למכירה – רות, אך אין הוא קורא לה סתם רות אלא רות המואביה אשת המת. הדבר נעשה בכוונה כדי להרתיע את הגואל – האשה היא מואביה נכריה, והעובדה שבעלה מת אולי מסמנת אותה כמסוכנת. קניתי/קניתה – כתוב קניתי וקוראים קניתה, וכמו בפסוקים ג:ג, ג:ד לעיל, הכתיב מסמן את רצונו התת-מודע של בועז לקנות את השדה, למרות שהוא מציע לגואל לקנות.
ו. הגואל משיב – לא אוכל לגאול לי פן אשחית את נחלתי. מחבר המגילה מהדהד כאן את עוונו של אונן ששיחת את זרעו ארצה לבלתי נתון זרע לאחיו (בר’ לח:ט).
ז. וזאת לפנים – בזמן כתיבת המגילה מנהג שליפת הנעל כבר לא היה קיים, ואין כאן הכוונה לחליצת הנעל הקשורה לסירוב לייבם אלא למעשה קניין. גם התהליך כולו אינו דומה ממש לייבום המוזכר בתורה משום שאפילו אם נפרש את המלה אחינו בפסוק ג כפשוטה ונאמר שבועז היה אחי אלימלך, חובת הייבום הייתה צריכה לחול על נעמי ולא על רות. גם במעשה תמר ויהודה (בר’ לב) אין הייבום נעשה כדין תורה אלא בדומה לדיני ירושות, כשהקרוב הבא בתור לעניין ירושה הוא גם המועמד לייבום.
י. אשת מחלון – רק כאן מתברר לנו מי היה נשוי למי, ואנו מבינים שדינו של כליון, שהיה נשוי לערפה שהפנתה עורף, נחרץ לכליה, בעוד שמחלון נפגע רק במחלה, כביכול דבר זמני, שממנה נרפא על ידי מעשה הגאולה של רות ובועז.
יא. האשה הבאה אל ביתך – רות סוף סוף באה אל המנוחה ואל הנחלה, אל ביתו של בועז, לאחר שלפני כן באה לבית לחם (א:יט-כב), באה אל השדה (ב:ג; ב:ז), באה אל העיר (ב:יח), ובאה אל חמותה (ג:טז).
יג. ויבוא אליה – המופע האחרון של השורש בוא במגילה סוגר את המעגל ומאחד בין רות לבועז. ויתן ה’ לה הריון – כאן מרומז שאולי רות היתה עקרה, ואם כן הכתוב משווה אותה לשאר האמהות, במיוחד בצירוף האזכור בפסוק א:ד “וישבו שם כעשר שנים” הדומה לנאמר על אברם ושרי (בר’ טז:ג) “מקץ עשר שנים”.
יד. ותאמרנה הנשים – מקהלת הנשים המדברת כאן בקול חיובי מהווה תיקון למקהלת הנשים השלילית בפסוק א:יט “ותאמרנה הזאת נעמי”. ברוך ה’ – גם זה משקל נגד לתלונתה של נעמי שם. אשר לא השבית – משחק מלים על השורשים ישב / שוב / שבת, ובמיוחד בהקשר לפסוק האניגמטי “זה שבתה הבית מעט” (ב:ז). ויקרא שמו בישראל – ולא נאמר עדין איזה שם, משום שהדבר החשוב הוא שיש לנעמי שם בישראל, ושימו לב שהנשים מדברות אל נעמי ולא אל רות, ועוד על כך לקמן.
טו. והיה לך למשיב נפש – זהו שיאו של הפועל שוב במגילה. לאחר כל השיבות שהיו מוטלות בספק – האם רות יכולה לשוב לבית לחם, והאם תלך בדרכה של ערפה השבה אל עמה, אל אלהיה, אל אמה, אל אישה וכולי, מגיע הרגע הזה בו הילד הרך מביא חיים חדשים ומשיב את נפשה של נעמי. הצירוף מזכיר את דברי נכדה של רות (תהלים קטז:ז) שובי נפשי למנוחיכי כי ה’ גמל עליכי. אשר היא טובה לך משבעה בנים – ביטוי זה מזכיר לנו את דברי חנה בתפילתה “עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אומללה” (שמו”א ב:ה) כשנעמי היא גם רבת הבנים שאיבדה את בניה והתאמללה, וגם העקרה שזכתה לשבעה בנים בדמות רות כלתה ולנכד מכלה זו.
טז. ותשיתהו בחיקה – בפסוק ג:טו נאמר “וישת עליה” – בועז נותן את השעורים לרות כדי שלא תבוא ריקם אל נעמי, וכעת הילד שרות מעניקה לבועז ניתן בחיקה של נעמי וחיקה מתמלא.
יז. ותקראנה לו השכנות – הילד הופך לנחלת העיר בית לחם, שכן כולם מתרגשים מהסיפור הדרמטי והרומנטי, וכמובן מההפי-אנד שלו.
יח. יוּלַד בן לנעמי – כאן ההוכחה החותכת שרות היתה מוכנה להקריב הכל כדי לגאול את נעמי מדכאונה. הבן הנולד לרות נקרא על שמה של נעמי, ורות אינה מוחה על כך. היא שמחה שהצליחה לגאול את ולהשיב את נפשה של חמותה, שככל הנראה הייתה אשה מיוחדת במינה.
סוף דבר
חז”ל אמרו (ב”ב יד:ב) על השם רות – שממנה יצא דוד שריוהו להקב”ה בשירות ותושבחות. לפי מה שראינו כאן, רות הייתה המרווה הראשונה. היא דאגה לכך שנעמי, שקראה לעצמה מרה, כמו האגם המר שנתקלו בו בני ישראל אחרי קריעת ים סוף, תגלה את מתיקות החיים. כמו שמשה השליך אל תוך מי מרה עץ ללא תכונות מיוחדות, כדי שבני ישראל יגלו את המתיקות שבמים, כך רות השילה מעל עצמה כל אנוכיות ותכונות מיוחדות שהיו לה, כדי שנעמי תגלה, כביכול בכוחות עצמה, את המתיקות שבחייה. ואולי בגלל שדוד זכה לשבת על ברכיה של סבתו רות, ולשמוע ממנה כיצד שואבים תעצומות נפש לראות תמיד את הטוב ולא להתייאש למרות כל הקשיים, היה מסוגל לפתוח את ספרו באשרי ולחתמו בהללויה, למרות כל המעלות והמורדות שידע בחייו ושמוזכרים בגוף ספר תהלים.
