טלית – הצהרת אמונים

טלית – הצהרת אמונים
[Source photo:טלית – הצהרת אמונים]

Latest

Kehillat Ma’arav – The Westside Congregation in Santa Monica, CA, is seeking to fill

בסיומה של פרשת בשלח מוזכרת פרשת ציצית, ובמדרש על פרשת קורח נאמר שאחת מן השאלות של קורח למשה היתה האם טלית שכולה תכלת חייבת בציצית. חכמים ביססו את המדרש על סמיכות הפרשיות וכוונתם במדרש היתה להציע אנלוגיה לטענתו של קורח: “כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה’, ומדוע תשתררו על עם ה’.” לטענת קורח המדרשי, אם הטלית עשויה כולה תכלת היא צריכה להיות פטורה מחוטי תכלת, וכמו כן עם ה’ שכולם נביאים וקדושים, פטורים מהנהגתו של איש אחד מיוחד, משה. טענה זו יצרה את הביטוי “טלית שכולה תכלת” בו אנו משתמשים בדרך כלל בנימה שלילית כלפי אדם החושב שהוא כליל המעלות, אך למעשה יש בתורה טלית שכולה תכלת. כוונתי למעילו של הכהן הגדול המתואר כך בפרשיות העוסקות בהקמת המשכן בספר שמות:

“ועשית את מעיל האפוד כליל תכלת. והיה פי ראשו בתוכו, שפה יהיה לפיו סביב כמעשה אורג, כפי תחרא יהיה לו לא יִקָרֵעַ. ועשית על שוליו רמוני תכלת וארגמן ותולעת שני על שוליו סביב, ופעמוני זהב בתוכם סביב. פעמון זהב ורימון, פעמון זהב ורימון, על שולי המעיל סביב. והיה על אהרן לשרת ונשמע קולו בבואו אל הקודש לפני ה’ ובצאתו ולא ימות.”

המלים “כליל תכלת” מצביעות על כך שהמעיל הוא העצמה של הציצית על כנפי הבגד. בעוד שבכנף בגד רגיל יש פתיל תכלת אחד, המעיל כולו עשוי תכלת, ולעומת הגדילים הרגילים אנו מוצאים את הרימונים המורכבים הארוגים מתכלת, ארגמן ותולעת שני. כנגד זכירת המצוות ושמירתן הקשורות לציצית והמושגות על ידי חוש הראיה – “וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה’ אלקיכם ועשיתם אותם”, אנו מוצאים זכירה יותר מודגשת במעיל – “ונשמע קולו בבואו אל הקודש”. הקול בולט יותר מהמראה משום שאפשר לשמוע אותו גם מבלי להיות נוכחים, אולם השמעת הקול לא נועדה לבשר לה’ הכל-יודע שאהרן מתקרב, וגם לא להזהיר את אחיו הכהנים שהוא עומד להיכנס אל הקודש, שכן בפירוש נאמר “ולא ימות”. השמעת הקול על ידי הפעמונים נועדה להזכיר לאהרן את המעמד בו הוא נמצא ולדרבן אותו לנהוג בהתאם.

הקשר בין הציצית למעיל מופיע גם, בצורה עקיפה, בדברי הרמב”ם בהלכות כלי המקדש (ט:ג):  

“המעיל כולו תכלת, וחוטיו כפולין שנים עשר ופיו ארוג בתחילת אריגתו, ואין לו בית יד אלא נחלק לשתי כנפים מסוף הגרון עד למטה כדרך כל המעילים ואינו מחובר אלא כנגד כל הגרון בלבד…”

תיאורו של המעיל בדברי הרמב”ם זהה לזה של הטלית-קטן המוכר לכולנו – פתח למעלה סביב הצוואר ושוליים פתוחים לכל האורך ללא שרוולים, אולם הראב”ד בהשגותיו מתקיף את הרמב”ם במלים קצרות וקולעות: זו מנין לו? ואכן כל המפרשים מתלבטים בהבנת דברי הרמב”ם ובמציאת מקורם, ורובם מפנים אל הרמב”ן שכתב דברים דומים בפירושו על התורה וטוענים שאולי הייתה לפניו ברייתא שאבדה מאתנו. בכל אופן, לפי האמור לעיל יתבאר שיש קשר הדוק בין הציצית למעיל ואולי לכן תיאר הרמב”ם באופן אינטואיטיבי את המעיל כבגד בן ארבעה כנפות.

עתה נותר לנו לברר נקודה אחת בנושא המעיל והיא האזהרה: “לא יקרע”. על כך אומר רחבא בשם רב יהודה בגמרא (יומא עב:ב) שהמקרע בגדי כהונה לוקה. למרות שרב אחא בר יעקב מקשה עליו ואומר שאולי הכוונה, על פי פשט הפסוק ועל פי הבנין (התפעל), היא להסביר מדוע יש צורך לרקום פי תחרא סביב צוואר המעיל – כדי שלא יקרע, הרמב”ם (שם) פסק להלכה: “והקורע פי המעיל לוקה שנאמר לא יקרע”.  הסיבה לכך היא שכנראה קשה לקבל את הרעיון שהתורה נותנת הסבר טכני להוראות אריגת הבגדים, אך בכל זאת נראה לי שאפשר להבין את המלים “לא יקרע” בצורה אחרת, והדבר יתבאר מתוך הטעם שאני מבקש לתת למצות ציצית.

הטעם למצות ציצית

התורה אמנם אומרת שהציצית היא אמצעי המזכיר לנו את המצוות, אך לא מובן מהו בדיוק הקשר בין פתיל התכלת או הגדילים ובין זכירת המצוות או יראת שמים. במדרש אגדה על פרשת שלח לך נאמר בשם רבי מאיר שהתכלת דומה לים, הים דומה לרקיע והרקיע דומה לכסא הכבוד. ודאי שאין להבין את הדברים כפשוטם שהרי ברור לכל בר דעת שהים והרקיע הם חסרי צבע וכך גם כסא הכבוד שהוא מושג אבסטרקטי, נטול גוף ונטול צבע או כל סממן פיזי. לדעתי רבי מאיר מתכוון לתאר כאן תהליך של מדיטציה והתבוננות, שכן לאדם רגיל קשה לגשר על הפער האדיר שבינו, יצור בשר ודם בעל שכל מוגבל, ובין הבורא הנשגב למעלה מכל מחשבה. רבי מאיר מציע לאדם לחשוב תחילה על היחס בינו לבנין הים ולהבין שלמרות כל הישגיו הטכנולוגיים של האדם, ואפילו בימינו, הים עדיין נותר אדיר ממדים ובלתי ניתן לכיבוש או אפילו להכלה בשכלנו. מכאן, ממשיך רבי מאיר ואומר, אפשר להסיק על היחס שבין הים לרקיע המקביל ליחס שבין האדם לים, ואז לסיים במסקנה שהיחס בין כסא הכבוד לרקיע הוא כיחס שבין הרקיע לים. זוהי הצעה נפלאה לערוך התבוננות מודרגת בפלאי הטבע ובגדלות הבורא, אך היא אינה נמצאת בפשט המלים, ועד שבא רבי מאיר וגילה רז זה לבני ישראל, עלינו לשאול איך היו מבינים את מצוות הציצית ברמה הפשוטה ובחיי היומיום.

הציצית בנבואות המזרח הקרוב העתיק

בספרו המאלף של פרופ’ משה ענבר: נבואות, בריתות ושבטים בתעודות מארי, מתאר המחבר את עולמה של העיר מארי שעל גדות הפרת התיכון במאה הי”ח לספירה, על פי ארכיונים של לוחיות טין שהתגלו בחפירות באתר הנקרא כיום תל חרירי. לענייננו חשוב הדיון באימות הנבואה (עמ’ 47-48), בו מסביר המחבר כיצד היו בודקים שליטי מארי האם הנבואה של אחד מארבעת סוגי הנביאים היא נבואת אמת:

הניחוש נתפס כאמצעי בדוק (מעין “מכונת אמת” אלוהית) לדעת באמצעותו את כוונת האל, ולכן ניתן היה להשתמש בו על מנת לעמוד על מהימנות הנביא, האם באמת הוטלה עליו שליחות אלוהית. הבחינה נעשתה באמצעות בחינת ציצית הבגד וקווצת שער הראש של הנביא (ופעם גם של מי ששמע את הנבואה) שנשלחו למארי ושם המנחשים, הבַּרֻ, ניחשו עליהם, מתוך אמונה שפריטים אלה מייצגים את בעליהם. לפי תוצאות הניחוש קבעו האם מדובר בנביא אמת או בנביא שקר.

במקרה אחד שולח מושל העיר אל המלך את הפריטים וכותב:

 עתה הנה שלחתי אל אדוני מחלפת שער של ראשו ואת הציצית שלו (של הנביא), יזכה נא אדוני (כלומר יקבע שהנביא הוא נביא אמת).

על פי מושג זה של בחינת הנבואה בזמן העתיק, ברצוני להציע שהטעם ללבישת בגדים מצוייצים על ידי כל האוכלוסיה הוא להראות את אמונת העם בנבואת משה וממילא בכל התורה ובמצוותיה, שהרי כל העם נכח במעמד הר סיני והיה עד לנבואתו של משה ככתוב: “וראה כל העם בדברי עמך וגם בך האמינו לעולם”. נוכחות כל העם במעמד הנבואי הופכת את כולם, על פי אמות המידה של התרבות העתיקה, לנתונים לבחינת הנבואה, ובכך שהם לובשים בגד עם כנפות מתנפנפות בעלות ציציות הם בעצם מצהירים על אמונתם בנבואה כאומרים: הרי לך ציציות, בוא וטול לך כאוות נפשך. האדם הלובש ציצית מצהיר שהוא בטוח בנבואה ששמע ובנביא שמסר אותה ולכן אין הוא חושש אם מישהו יקצוץ את כנף בגדו וישלח אותה לבדיקה לשם אימות הנבואה.

המעיל כמאפיין של הנביא

המעיל או האדרת מופיעים בתנ”ך כמאפייני לבושו של הנביא: על שמואל הנביא מסופר שאמו היתה עושה לו מעיל קטן מדי שנה (שמו”א, ב:יט) וכן שכשהעלה אותו שאול באוב היה עוטה מעיל (שם כח:יד). על אליהו מסופר שלאדרתו היו סגולות מיוחדות (מל”א, יט:יג-יט) וכי הוריש אותה לאלישע כחלק מהעברת סמכויותיו הנבואיות אליו (מל”ב, ב:יג-יד). מעניינת ביותר היא התייחסותו של הנביא זכריה (יג:ד) לנביאים המשתמשים באדרת שיער כסממן חיצוני כדי להוליך שולל את העם: “והיה ביום ההוא יבושו הנביאים איש מחזונו בהנבאותו, ולא ילבשו אדרת שיער למען כחש.”

רמז נוסף לכך שהיו כאלה שניסו להוליך את העם שולל על ידי לבושם נמצא בספר ירמיהו (ט:כד-י:יא), בקטע הפונה אל עם ישראל ואל שכניו הגויים, ובו מוקיע הנביא את חכמי הגויים: “ובאחת יבערו ויכסלו… תכלת וארגמן לבושם מעשה חכמים כולם. וה’ אלקים אמת הוא אלקים חיים ומלך עולם…”. כלומר, הנביא אומר שלגויים יש חכמה בלבד ולא נבואה, וגם היא מזוייפת ותלויה בסממנים החיצוניים של תכלת וארגמן, סממנים המוכרים לנו מבגדי הכהן הגדול. מעניין לציין שמיד לאחר מכן אנו מוצאים את הפסוק היחיד בנביאים הכתוב ארמית: “כדנה תאמרו להון, אלהיא די שמיא וארקא לא עבדו, יאבדו מן ארעא ומתחות שמיא אלין”. ותרגומו: כה תאמרו להם, האלהים אשר לא עשו את השמים ואת הארץ, יאבדו מן הארץ ומתחת שמים אלה. אם כפי שכתבתי לעיל יש כאן מתח בין דרכי הנבואה של העולם העתיק לקבלת נבואתו של משה רבנו, הרי שמתאימה מאד הפנייה בארמית, שפתו הרשמית של המזרח התיכון העתיק בימי ירמיהו, אל נביאי ישראל ונביאי הגויים גם יחד. עוד ייתכן לומר שהפניה בפתיחת הנבואה (ט:כד-כה): “ופקדתי… ועל כל קצוצי פאה”, היא ביקורת על נביאים שהיו קוצצים את שערם או מגלחים אותו כדי שהשומעים לא יוכלו לשלוח את שערם לבדיקה.

רעיון זה האחרון יוכל אולי להבהיר את פשר זעמו של אלישע כאשר יצאו נערים קטנים והתקלסו בו באמרם “עלה קרח, עלה קרח” (מל”ב, ב:כג-כד). הוא לא כעס על העלבון שהוטח בו בשל מראהו החיצוני אלא שהם רמזו שהוא נביא שקר ועל כן הוא מגלח את שערו כדי שלא יוכלו לבדוק את נבואתו.

רמיזה נוספת להעמדת פנים של נביאים מאחורי אדרות שיער או כנפות בגד ניתן למצוא בישעיהו (ל:כ-כב): “ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך”. כלומר המנהיג הרוחני לא ינסה להמשיך ולהסוות את עצמו מאחרי כנף בגד אלא יהיה חשוף לעיני ולביקורת הציבור. בהמשך אומר הנביא “וטמאתם את ציפוי פסילי כספך ואת אפודת מסכת זהבך”, ביטוי הנראה כמרמז לאפוד שהיה מונח על מעילו של הכהן הגדול, וכאן הנביא טוען שנעשה בו שימוש בלתי הגון, טמא.

כריתת כנף הבגד

במהלך העימות שבין שאול ושמואל אחרי המלחמה בעמלק (שמו”א, טו:כד-לב) אומר הנביא למלך “כי מאסתה את דבר ה’ וימאסך ה’ מהיות מלך על ישראל”. כשהנביא פונה ללכת אוחז שאול בכנף בגדו של הנביא וקורע אותה, מעשה המסמל הטלת ספק בנבואתו של שמואל. על כך עונה הנביא במלים חריפות, ראשית בהשוואת קריעת כנף בגדו לקריעת הממלכה מעל שאול ואז על ידי הקביעה שקריעת הבגד אינה משנה את מעמד נבואתו: “וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם”.

מאוחר יותר בספר שמואל א’ (כד:א-טו) נופלת בידי דוד ההזדמנות להכות את שאול אך הוא מסתפק בכריתת כנף בגדו. לאחר מכן לבו נוקפו על כך ששלח יד בכנף בגדו של משיח ה’, משום שכאמור הבגד מסמל את הנבואה וכריתת הבגד מראה על כך שהוא מטיל ספק בנבואתו של שמואל שנצטווה למשוח את שאול למלך.

לא יקרע

ועתה אפשר לשוב אל המעיל. מכיוון שהציציות על כנפות הבגד הרגיל מהוות הצהרת אמונה בנבואתו של משה וממילא גם בקשר שבין ה’ לעם ישראל, ומכיוון שהמעיל, כאמור לעיל, הוא העצמה של מושג הציצית, הרי שהכהן הגדול, הלובש את המעיל לפני ולפנים, בקודש הקדשים, חייב לסמל דרגה כה גבוהה של אמונה בנבואה וקרבה לה’ שאף אחד אינו יכול להטיל בה ספק.

על כך אומרת התורה: ” והיה פי ראשו בתוכו, שפה יהיה לפיו סביב כמעשה אורג, כפי תחרא יהיה לו לא יִקָרֵעַ.” כלומר, אף אחד אינו יכול לקרוע את כנף בגדו של הכהן הגדול הנמצא בקודש הקודשים ולהראות על ידי כך שיש מקום להטלת ספק בנבואה ובנוכחות ה’. ואולי לא מקרה הוא שבתיאור המעיל מופיעות המלים פה ושפה, מלים הקשורות באופן ישיר לנבואה ובמיוחד לנבואת משה:

“כי כבד פה וכבד לשון אנכי… מי שם פה לאדם… ואנכי אהיה עם פיך… ושמת את הדברים בפיו ואנכי אהיה עם פיך ועם פיהו… הוא יהיה לך לפה” (שמות ד:יא-טז), “ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתיים” (שם ו:יב).

בתקוה שהדברים יתקבלו על דעת המקום ועל דעת הקרואים, אחתום בתפלה: “ה’ שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך”.

Resources

Mourner’s Kaddish (Kaddish Yatom), traditionally said by mourners––that is, those who have lost a parent during the previous eleven months or a child, sibling, or spuce during the last thirty days––and by those observing the anniversary of the death of those close relatives. (In many contemporary communities, the full congregation says it in support of the mourners, and in memory of the six million Jews who perished during the Holocaust, assuming that at least one died on any given day.) The mourners Kaddish omits lines 7 and 8 of the Full Kaddish that asks God to answer our prayers, because presumably, God did not grant the mourner’s prayers that the relative recover and live).
אבל: יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא
[קהל: אמן] בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִרְעוּתֵהּ וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ בְּחַיֵּיכון וּבְיומֵיכון וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן: [קהל: אמן] קהל ואבל: יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא אבל: יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרומַם וְיִתְנַשּא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא. בְּרִיךְ הוּא. [קהל: בריך הוא:] לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא בעשי”ת: לְעֵלָּא לְעֵלָּא מִכָּל וְשִׁירָתָא תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחֱמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא. וְאִמְרוּ אָמֵן: [קהל: אמן] יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן: [קהל: אמן] עושה שָׁלום בִּמְרומָיו הוּא יַעֲשה שָׁלום עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן: [קהל: אמן]

וְזֹ֖את הַתּוֹרָ֑ה אֲשֶׁר־שָׂ֣ם מֹשֶׁ֔ה לִפְנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ תּוֹרָ֥ה צִוָּה־לָ֖נוּ מֹשֶׁ֑ה מוֹרָשָׁ֖ה קְהִלַּ֥ת יַעֲקֹֽב׃ הָאֵל֮ תָּמִ֢ים דַּ֫רְכּ֥וֹ אִמְרַֽת־יְהֹוָ֥ה צְרוּפָ֑ה מָגֵ֥ן ה֝֗וּא לְכֹ֤ל ׀ הַחֹסִ֬ים בּֽוֹ׃

Before reading the Torah:
הַשֵּׁם עִמָּכֶם.
יְבָרֶכְךָ הַשֵּׁם.
 

 .בָּרְכוּ אֶת יְהֹוָה הַמְּבֹרָךְ
.בָּרוּךְ יְהֹוָה הַמְּבֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד
.בָּרוּךְ יְהֹוָה הַמְּבֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים וְנָתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ. בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה, נוֹתֵן הַתּוֹרָה:
 אמן.

After reading the Torah:

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר נָתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ תּוֹרַת אֱמֶת, וְחַיֵּי עוֹלָם נָטַע בְּתוֹכֵנוּ. בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה, נוֹתֵן הַתּוֹרָה:
אמן.

Beracha recited before the reading of the Haftara:

Mi Sheberach, the Jewish prayer for healing, is one of the most meaningful prayers in Judaism. It is a public prayer or blessing for an individual or group, most often recited in synagogue when the Torah is being read. 

He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, Moses and Aaron, David and Solomon, may he heal ___ who is ill. May the Holy One, blessed be he, have mercy and speedily restore him to perfect health, both spiritual and physical; and let us say, Amen.

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵֽינוּ, אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, משֶׁה וְאַהֲרֹן, דָּוִד וּשְׁלֹמֹה, הוּא יְבָרֵךְ וִירַפֵּא אֶת הַחוֹלֶה ___. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִמָּלֵא רַחֲמִים עָלָיו לְהַחֲלִימוֹ וּלְרַפֹּאתוֹ, לְהַחֲזִיקוֹ וּלְהַחֲיוֹתוֹ, וְיִשְׁלַח לוֹ מְהֵרָה רְפוּאָה שְׁלֵמָה, רְפוּאַת הַנֶּֽפֶשׁ וּרְפוּאַת הַגּוּף; וְנֹאמַר אָמֵן.

Tefilat HaDerech (Hebrew: תפילת הדרך), also known as the Traveler’s Prayer or Wayfarer’s Prayer in English, is a prayer for safe travel recited by Jews when traveling by air, sea, or long car trips. It is recited at the start of every journey, preferably standing, but this is not required. It is frequently inscribed on hamsas, which may also include the Shema or Birkat HaBayit prayer.

In the “Blessing of Thanksgiving” (Birkat HaGomel), persons in four different categories should express gratitude to God for His compassion toward them:
One who has done one of the following: a) traveled across the ocean (by an international flight, etc.); b) traversed the desert; c) recovered from a very serious illness; d) been released from prison.
All other potentially fatal circumstances that one escapes, such as a wall crumbling on him, an ox goring him, thieves, auto accidents, etc., fall under the category of desert.

The reader recites:

בָּרוּךְ אַתָּה ה’ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַגּוֹמֵל לְחַיָּבִים טוֹבוֹת שֶׁגְּמָלַנִי כָּל טוֹב.

 
The congregations responds:

מִי שֶׁגְמַלְךָ כֹּל טוֹב הוּא יִגְמַלְךָ כֹּל טוֹב סֶלָה.

NameSymbolSephardi
Sof passukב׃‎סוֹף פָּסֽוּק‎
Sof pasuk
Etnachtaב֑‎אַתְנָ֑ח‎
Atnaḥ
Segolב֒‎סְגוֹלְתָּא֒‎
Segolta
Shalsheletב֓‎שַׁלְשֶׁ֓לֶת‎
Šalšeleþ
Zakef katanב֔‎זָקֵף קָט֔וֹן‎
Záqéf Qáţown
Zakef gadolב֕‎זָקֵף גָּד֕וֹל‎
Záqéf Ggádowl
Tifchaב֖‎טַרְחָ֖א‎
Tarḥa
Riviaב֗‎רְבִ֗יע‎
Revia
Zarkaב֮‎זַרְקָא֮‎
Zarqa
Pashtaב֙‎קַדְמָא֙‎
Qadma
Shene pashtinב֨‎ב֙‎תְּרֵ֨י קַדְמִין֙‎
Tere qadmin
Yetivב֚‎יְ֚תִיב‎
Yetiv
Tevirב֛‎תְּבִ֛יר‎
Tviyr
Pazerב֡‎פָּזֶר גָּד֡וֹל‎
Pazer gadol
Qarne farahב֟‎קַרְנֵי פָרָ֟ה‎
Qarne farah
Telisha gedolaב֠‎תִּ֠רְצָה‎
Tirtzah
Gereshב֜‎גְּרִ֜ישׁ‎
Gerish
Gershayimב֞‎שְׁנֵי גְרִישִׁ֞ין‎
Shene gerishin
Munachב׀‎פָּסֵ֣ק׀‎
Paseq
Merchaב֥‎מַאֲרִ֥יךְ‎
Maarich
Munachב֣‎שׁוֹפָר הוֹלֵ֣ךְ‎
Shofar holech
Mahpachב֤‎‏(שׁוֹפָר) מְהֻפָּ֤ךְ‎
(Shofar) mehuppach
Dargaב֧‎דַּרְגָּ֧א‎
Ddarggá
Kadmaב֨‎אַזְלָ֨א or קַדְמָ֨א‎
Azla or Qadma[18]
Telisha ketanaב֩‎תַּלְשָׁא֩‎
Talsha
Mercha kefulaב֦‎תְּרֵי טַעֲמֵ֦י‎
Tere ta’ame
Yerach ben yomoב֪‎יֵרֶח בֶּן יוֹמ֪וֹ‎
Yeraḥ ben yomo

Spanish-Portuguese custom

זַרְקָא֮ מַקַּף־שׁוֹפָר־הוֹלֵ֣ךְ סְגוֹלְתָּא֒ פָּזֵר גָּד֡וֹל תַ֠לְשָׁא תִּ֩ילְשָׁא אַזְלָ֨א גֵּ֜רֵישׁ פָּסֵק  ׀  רָבִ֗יעַ שְׁנֵי־גֵרֵישִׁ֞ין דַּרְגָ֧א תְּבִ֛יר מַאֲרִ֥יךְ טַרְחָ֖א אַתְנָ֑ח שׁוֹפָר־מְהֻפָּ֤ךְ קַדְמָא֙ תְּרֵ֨י־קַדְמִין֙ זָקֵף־קָט֔וֹן זָקֵף־גָּד֕וֹל שַׁלְשֶׁ֓לֶת תְּרֵי־טַעֲמֵ֦י יְ֚תִיב סוֹף־פָּסֽוּק׃

Sephardic U Calendar

Receive the latest news

Get notified about new articles

Subscribe To Our Weekly Newsletter

Hello!

Login to your account

[ihc-login-popup]
Receive the latest news

Subscribe To Our Weekly Newsletter

Get notified about new articles